היי אנד דיזיין בע"מ נ' אמר ואח'

החלטה

בפניי בקשה להורות על הפקדת ערובה להבטחת הוצאות המבקשים, הנתבעים בתובענה.

לבקשה לא צורף תצהיר. לתגובה תורף תצהיר והמבקשים לא עתרו להורות על חקירת המצהירה ביחס לבקשה זו.

כאשר התובעת הינה חברה הוראות סעיף 353א לחוק החברות הן המחייבות, ראה קביעת כב' השופטת חיות בעניין רעא 857/11 מועצה אזורית באר טוביה נ' נוריס לפיתוח והובלות בע"מ, (פורסם בנבו):

"... כבר נפסק בעבר כי כאשר התובעת היא חברה מוגבלת במניות (כבעניינו) גוברת הוראת סעיף 353א לחוק החברות על הוראת תקנה 519 לתקנות (ראו: עניין ל.נ. הנדסה ממוחשבת, בפסקה 11 לפסק-הדין). עוד נפסק כי סוגיית חיובה של חברה-תובעת בהפקדת ערובה נבחנת בשלושה רבדים; ראשית, יש לבחון את מצבה הכלכלי של החברה. שנית, יש לבחון אם נסיבות העניין מצדיקות את חיובה של החברה בהפקדת ערובה, וההנחה היא כי לגבי חברות החיוב בהפקדת ערובה הוא הכלל והפטור הינו החריג; לבסוף יש לבחון את סיכויי התביעה ובעניין זה הנטל להוכיח שנסיבות העניין מצדיקות לפטור את החברה מהפקדת ערובה הוא נטל המוטל על כתפי החברה-התובעת, ועל דרך הכלל אין מקום לבחינה מעמיקה של סיכויי ההליך ויש להיזקק לשיקול אחרון זה רק מקום שבו מדובר בסיכויים גבוהים ביותר או קלושים ביותר. עם זאת, גם משהגיע בית המשפט לכלל מסקנה כי יש הצדקה לחיובה של החברה התובעת בהפקדת ערובה, עליו לקבוע את שיעורה באופן מידתי המאזן כראוי בין כלל השיקולים הצריכים לעניין."

בענייננו, התובעת צירפה מסמכים המצביעים על כך, שהיא מנהלת את ספריה, (ראה אישור רואה חשבון), אולם אין כל אינדיקציה באשר למצבה הכלכלי, צירפה אישור הנוגע לכך שהיא מקיימת התחייבויותיה כלפי הבנק, ( אולם שוב, אין כל מידע באשר למצבה הכלכלי של החברה, ומסמך תדמית, שאינו מהווה כל אינדיקציה למצבה הכלכלי.

כלומר, התובעת צירפה לתגובתה מסמכים, כוללניים, שאינם מפרטים כמעט דבר באשר ליכולותיה הכספיות של החברה, מצבה, נכסיה, ומעיון בהם עולה כי לא ניתן לדעת האם בסופו של יום התובעת, אם תידרש תוכל לשלם את הוצאות המשפט.

כאמור הכלל הינו הפקדת ערובה והפטור הינו החריג. התובעת לא טרחה, למרות צירוף תצהיר לפרט בו מהם נכסיה, או מהו המחזור העסקי שלה, אם בכלל יש מחזור עסקי.

עיון בכתב התביעה מגלה, כי מרבית התביעה עוסקת בנזקים שנגרמו לתובעת, בשל צו לעיכוב יציאה שהוטל על ידי צד שלישי, בתובענה שהוגשה על ידי צד שלישי, כאשר התובעת מייחסת את ההליך למחדלים של הנתבעים.

בין הצדדים על פי הטענה נכרת הסכם על פיו היו אמורים הנתבעים לקבל על עצמם, את המשך הסכם השכירות עם צד שלישי, המשכיר, והדבר לא צלח, בעקבות זאת, הגיש המשכיר כנגד התובעת תביעה לתשלום דמי שכירות והפרת הסכם שכירות, בין היתר עתר להורות על הוצאות צו עיכוב יציאה, כנגד מנהלת התובעת. התובעת דורשת את מרבית סכומי התביעה בגין הנזקים שנגרמו בעטיו של אתו הצו.

דומני, כי מדובר בתביעה, שהנטל להוכיחה ולבססה אינו פשוט כלל ועיקר, שכן המדובר בתביעה שהוגשה על ידי צד שלישי, שלכאורה ביהמ"ש מצא כמוצדקת וצו שניתן על ידי גורם שיפוטי, ובאותו ההליך שבו ניתן הצו, התובעת שילמה לאותו צד שלישי. לפיכך, הקשר הסיבתי בין ההפרה הנטענת על ידי התובעת את אותו הסכם, שלעמדתה נכרת, על ידי הנתבעים, לבין הצו השיפוטי שניתן לבקשת צד שלישי לעיכוב יציאתה של מנהלת התובעת מהארץ, לא פשוט לביסוס.

בנסיבות אלה, כאשר מרבית התובענה הינה בנוגע לנזקים שנגרמו בשל אותו צו, שניתן שלא כנגד התובעת אלא כנגד מנהלת התובעת, בהליך אחר שבו הנתבעים לא היו צד, ונתבקש על ידי צד שלישי, ניתן על ידי גורם שיפוטי, ובסופו של דבר באותו הליך התובעת הסכימה לשלם בהסדר, הרי בנסיבות אלה , ביסוס קשר סיבתי בין נזקים שנגרמו לתובעת לבין מעשה או מחדלי הנתבעים, טעון הוכחות וראיות מבוססות, בשלב הזה, נראה לביהמ"ש כי לאור העדר כל נתונים באשר למצב הכספי של התובעת, כאשר כל המסמכים הינם כלליים, והנטל מוטל לפתחה של התובעת, ולכן הנתבעים לא נדרשים להמציא תצהיר, אני סבורה כי יש מקום להורות על חיוב בערובה.

מטרת חיוב בערובה אינה למנוע מתובע שיש בידו טענה מלהשמיע אותה, אלא מטרתה מציאת האיזון הראוי, ולכן אני קובעת כי על התובעת להפקיד ערובה להבטחת הוצאות בסכום של 10,000 ₪ בתוך 30 יום.

סכום זה אינו גבוה באופן שימנע מהתובעת , ככל והיא סבורה שיש בידיה עילת תביעה טובה, מלנהל את ההליך כדבעי ויבטיח את הוצאות הנתבעים במידה והתובענה תידחה כנגדם.

ניתנה היום, כ"ד ניסן תשע"ד, 24 אפריל 2014, בהעדר הצדדים.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: